לרגל יום הולדתו המאה של האפיפיור הקדוש, יוחנן פאולוס השני

לרגל יום הולדתו המאה של האפיפיור הקדוש, יוחנן פאולוס השני 18 במאי 2020

ב- 18 במאי ימלאו 100 שנים להולדתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, שנולד בעיירה פולנית קטנה בשם וודוביצה (Wadowice).

פולין, אשר שלוש מעצמות שכנות-פרוסיה, רוסיה ואוסטריה- חילקוה ביניהם ושלטו בה במשך יותר ממאה שנים, זכתה בתום מלחמת העולם הראשונה בריבונות מלאה. היה זה מאורע מעורר המון תקוות, אבל בה במידה דורש מאמצים רבים, שכן המדינה החדשה הייתה נתונה ללחצים כבדים מצד שתי המעצמות- רוסיה וגרמניה - גם לאחר תקומתה. בדיוק בתקופת בין המצרים הזאת, אבל בעיקר בתקופת התקוות הגדולות, גדל קרול וויטילה הצעיר. אימו נפטרה בהיותו עדיין עול ימים, זמן לא רב אחר כך נפטר אחיו הבכור וגם אביו, שהיה המורה הרוחני שלו ובזכותו הפך לאדם בעל אמונה דתית עמוקה, נפטר בהיותו עדיין איש צעיר מאוד.

בצעירותו נמשך בעיקר לספרות ולתיאטרון ולכן, לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים וקבל תעודת בגרות, פנה ללימודים אקדמיים בתחומים אלה.

"בסתיו 1940, על מנת למלט את עצמו מעבודות הכפיה בגרמניה, הוא התחיל  לעבוד כפועל פשוט במחצבה, שהייתה קשורה למפעל הכימי  סולביי (Solvay)" (יוחנן פאולוס השני, המתת והסוד, עמ' 12). "בסתיו של שנת 1942 החליט  להיכנס לסמינר לכמרים, שאותו ארגן בחשאי בביתו הארכיבישוף של קראקוב סאפייכה. עוד בהיותו פועל בבית החרושת החל ללמוד תיאולוגיה מספרים ישנים, כך שבאחד בנובמבר 1946 יכול היה כבר לקבל את ההסמכה לכהונה (שם. עמ' 15). ובכול זאת, תיאולוגיה למד לא מספרים בלבד, אלא ממצוקות חייו הוא ומצוקותיה של מולדתו הצעירה. זה מאפיין את חייו ואת כול פעילותו. הוא לומד מספרים, אבל השאלות המופיעות בהם, הופכות למהות שאותה הוא חווה ובה מתנסה. החל משנת 1958, בה החל לכהן כעוזר בישוף ומאוחר יותר, משנת 1964 בה מונה לארכיבישוף של קראקוב, ועידת הוותיקן השנייה הופכת לדרך חיים ופעולה. השאלות הבהירות כול כך, הקשורות למה שמכונה – הסכימה השמינית ומאוחר יותר הקונסטיטוציה -Gaudium et spes –היו  השאלות שהוא שא והתשובות שנוסחו בכינוס, הורו לו את הדרך בה יצעד כבישוף ומאוחר יותר כאפיפיור.

כשהקרדינאל וויטילה נבחר ליורשו של פטרוס הקדוש, בששה עשר באוקטובר 1978, הכנסייה הייתה במצב נורא. דיוני הוועידה השנייה הוצגו בפומבי כוויכוחים בנושאי הדת גופא,  שאבדה בדרך זו  את אופייה הוודאי והבלתי מעורער. כומר בווארי אחד אפיין את המצב במילים אלה: " לבסוף נפלנו לאמונה שאינה יודעת את הדרך".  את התחושה הזאת, שדבר איננו ודאי יותר, שאפשר לערער על הכול, ליבתה גם הדרך בה בוצעה הרפורמה הליטורגית וכך נוצר הרושם, שגם בתחום הפולחן יש חופש יצירה. פאולוס הששי סיים את הכינוס באופן נחוש והחלטי, אבל לאחר סיומו עמד בפני בעיות קשות יותר ויותר, שבסופו של דבר העמידו את הכנסייה עצמה בסימן שאלה גדול.  הסוציולוגים בעת ההיא השוו את מצבה של הכנסייה למצבה של ברית המועצות לפני ימי גורבצ'וב, שתוך שהיא תרה אחרי השינויים  שיש לבצע, היא אבדה את צלמה כמעצמה.

כך, אם כן, נפלה על האפיפיור החדש משימה כמעט בלתי אפשרית ולמרות זאת, ניתן היה להבחין כבר במבט ראשון, שיוחנן פאולוס השני  עורר התפעלות מחודשת  מישוע וכנסייתו. עם תחילת כהונתו הוא קרא למאמינים : " אל תראו! פתחו, פתחו לרווחה את הדלת בפני ישוע". הנימה הזאת אפיינה את כול תקופת כהונתו והפכה אותו  למשחרר ומחדש הכנסייה הנוצרית. וכול זה קרה, משום  שהאפיפיור בא ממדינה בה התקבלה ועידת הוותיקן השנייה באופן חיובי. לא הספק הגדול הכריע כאן, אלא ההתחדשות המבורכת של הכול.

במאה וארבעה מסעות הכהונה שערך, הוא חצה את העולם כולו ובכול מקום  הציג את הברית החדשה כבשורה משמחת, וכך למעשה ביטא את מחויבותו לטוב, לישוע.

בארבע עשרה איגרות הרועים האפיפיוריות שלו, הציג את האמונה של הכנסייה ואת דרכיה האנושיות, בדרך אחרת, בדרך חדשה. התנגדות הכנסיות במערב לדרך הזאת הייתה בלתי נמנעת, שכן הן היו מלאות בספקות.

מה שנראה לי היום, כדבר המשמעותי ביותר הוא הצורך בומציאת מרכז ראוי, שיהווה נקודת מוצא למסרים השונים המופיעים בכתביו. את המרכז הזה, חשפה בפנינו, באופן סוגסטיבי, שעת מותו. האפיפיור יוחנן פאולוס השני נפטר בשעות הראשונות לחג סעודת הרחמים שאותו הנהיג.

הרשו לי לצרף הערה אישית קטנה, המצביעה על משהו חשוב ביותר להבנת ההתנהלות של האפיפיור הזה. יוחנן פאולוס השני, התרשם מאוד מגילוי הדעת של הנזירה פאוסטינה קובלסקה (Faustyna Kowalska) מקראקוב, המציגה את סעודת הרחמים כמרכז האמונה הנוצרית ושואפת להפוך אותה לחג בנצרות.  לאחר התייעצויות, הקדיש האפיפיור לחג הזה את "יום הראשון הלבן". לפני קבלת ההחלטה הסופית, ביקש לקבל את חוות הדעת של הקונגרגציה הקדושה של דוקטרינת האמונה. השבנו בשלילה, כיון שחשבנו שאין להוסיף רעיונות חדשים שיכבידו על יום גדול כול כך וגדוש בתכנים כמו יום הראשון הלבן. לא היה קל לאב הקדוש לקבל את הסירוב שלנו, אבל הוא קבל אותו בהכנעה רבה ונענה גם ל"לא" השני שלנו. בסופו של דבר, ניסח  הצעה, המותירה על כנה  את המשמעות ההיסטורית של יום הראשון הלבן, אבל מוסיפה לתכנים המקוריים שלו את מידת הרחמים. לא פעם התרשמתי עמוקות מהנכנעות והענווה של האפיפיור, במיוחד במקרים בהם  נאלץ לוותר על העקרונות וההשקפות שלו, בגלל שלא קבל את הסכמת הגופים הרשמיים לכך.

כאשר יוחנן פאולוס השני נשם את נשימותיו האחרונות בעולם הזה, הייתה שעת תפילת ערבית ראשונה שלאחר חג סעודת הרחמים. זה האיר את שעת מותו: אור רחמי האל הבהיק מעליו בעת שגסס, כאילו בא לחזק את ההכרזה החגיגית. בספרו האחרון, זהות וזיכרון, שראה אור סמוך ליום פטירתו, הציג האפיפיור פעם נוספת ובקיצור, את ההכרזה החגיגית של רחמי האל, בה הוא מצביע  על כך, שהנזירה פאוסטינה, נפטרה עוד לפני נוראות מלחמת העולם השנייה,  העבירה כבר את תשובותיו של האל לזוועות האלה. "לא לעולם חוסן, הרוע לעולם לא נוחל ניצחון המוחלט! פולחן עטוף הסתרים של פסחא מאשר, שהטוב הוא המנצח;  שהחיים מנצחים את המוות; שהאהבה עולה ומנצחת את השנאה" (שם, עמ' 62)

כול חייו ביקש האפיפיור להפוך את המרכז האובייקטיבי של האמונה הנוצרית – תורת הישועה- באופן סובייקטיבי לחלק ממנו ולהכשיר אחרים, על מנת שיוכלו לקבלו. הודות לתחייתו של ישוע, רחמי האל נועדו לכול. למרות שמרכז הקיום הנוצרי ניתן לנו באמצעות האמונה בלבד, יש לו בו זמנית גם משמעות פילוסופית, שכן אם רחמי האל הם עובדה, הרי שאנחנו חייבים ללמוד לחיות בעולם בו יש קושי לראות בבירור את עליונות הטוב על הרע. מעבר למשמעות ההיסטורית האובייקטיבית, כול איש חייב לדעת, שמידת הרחמים האלוהית חזקה יותר מחולשותינו. זה המקום לגלות את האחדות הפנימית בהכרזה של יוחנן פאולוס השני ואת הכוונות הבסיסיות של האפיפיור פרנציסקוס: בניגוד לדעה שאנחנו שומעים מדי פעם, יוחנן פאולוס השני איננו אדם מחמיר במיוחד. בהצביעו על המשמעות העיקרית של מידת הרחמים האלוהית, הוא נותן לנו את האפשרות לקבל ולהפנים את הדרישות המוסריות העומדות בפני בני האדם, למרות שהאדם לעולם לא יוכל להצליח בהם. את המאמצים המוסריים שלנו אנחנו עושים לאורה של מידת הרחמים האלוהית, המהווה כוח מרפא לחולשותינו.

כשיוחנן פאולוס השני שכב על ערש דווי, כיכר פטרוס הקדוש הייתה מלאה בבני אדם, בעיקר צעירים שביקשו לפגוש את האפיפיור שלהם בפעם האחרונה. לעולם לא אשכח את הרגע בו הארכיבישוף סאנדרי (Sandri) הודיע על מותו של האפיפיור. לא אשכח גם את הרגע בו בישר הפעמון הגדול של פטרוס הקדוש את דבר פטירתו. ביום ההלוויה של האב הקדוש, ניתן היה לראות המון כרזות עם הכתובת  "Santo subito". הייתה זאת קריאה שמקורה במפגש עם יוחנן פאולוס השני ומכול הכיוונים. לא רק בכיכר פטרוס הקדוש השמיעו אותה, היא הגיעה גם מהחוגים האינטלקטואליים, שם דנו באפשרות להעניק ליוחנן פאולוס השני את התואר "הגדול".

המילה "קדוש" מצביעה על ממד אלוהי והמילה "גדול"  על ממד אנושי. בהתאם לעקרונות הכנסייה, את הקדושה מגדירים על בסיס שני קריטריונים: תיקון המידות והנס. שני הקריטריונים האלה קשורים זה בזה באופן הדוק, משום שהמושג "תיקון המידות"  אינו מסמל הצלחה אולימפית, אלא את העובדה, שמשהו שהאדם לא ניחן בו מלכתחילה קיים בו והוא ביטוי לכך שאלוהים מתגלה בו ופועל באמצעותו. לא מדובר כאן בתחרות מוסרית, אלא בענווה. האדם מתיר לאלוהים לפעול בתוכו ומתוכו ובאופן כזה הוא חושף את פעולת האל ואת עוצמתו.

אותם הדברים מתייחסים גם לקריטריון הנס. גם כאן אין מדובר במשהו סנסציוני שמתרחש, אלא בהתגלות החסד האלוהי המרפא, שהיא מעבר ליכולת האנושית. הקדוש הוא אדם פתוח שאלוהים חודר אל תוכו. קדוש הוא מישהו הפתוח לאלוהים, הוא אדם חדור אלוהים. הקדוש הוא אדם שאינו מרכז את תשומת הלב סביבו, אלא גורם לכך, שאנחנו רואים ומזהים את אלוהים דרכו.

מטרתם של תהליכי הבאטיפיקציה והקנוניזציה, היא לבדוק אם התבצעו בהתאם לרוח החוקים. ביחס ליוחנן  פאולוס השני, שני התהליכים בוצעו בתאום מלא עם התקנות המחייבות. אי לכך, הוא עומד לפנינו כאב החושף בפנינו את החסד והרחמים של אלוהים.

הדבר היותר קשה להגדרה הוא המושג "הגדול". במשך כאלפיים שנות ההיסטוריה של האפיפיורות, התואר "הגדול" התקבל רק בהתייחס לשני אפיפיורים : ליאו ה-1 (440-461) וגרגוריוס ה-1 (590-604). המילה "הגדול" בשני המקרים היא בעלת משמעות פוליטית,  אבל במובן הזה, שהודות להצלחות הפוליטיות נחשף משהו מהסוד של האל עצמו. ליאו הגדול, בשיחה שניהל עם מנהיג ההונים, אטילה, שכנע אותו שלא יהרוס את רומא, עירם של השליחים, פטרוס ופאולוס. הוא הצליח לעשות  זאת ללא נשק, ללא  צבא וללא כוח פוליטי. בכוח האמונה שבו, הוא הצליח לשכנע את הטיראן הנורא שיחוס על רומא. בקרב בין הרוח לשררה, הרוח הייתה חזקה יותר.

גרגוריוס ה-1 לא נחל הצלחה בסדר גודל כזה ובכול זאת הצליח להציל את רומא מספר פעמים מידי הלונגוברדים- גם הוא ניצח בזכות הרוח.

אם מעמידים את שני האפיפיורים האלה מול ההיסטוריה של יוחנן פאולוס השני, אי אפשר שלא לראות את הדמיון ביניהם. לרשותו של יוחנן פאולוס השני לא עמדו לא כוחות פוליטיים ולא צבא. בפברואר 1945, בעת ההתייעצויות בנוגע לדמותה העתידית של אירופה ושל גרמניה, מישהו שם לב, שיש להתחשב גם בחוות דעתו של האפיפיור, ואז סטאלין שאל : "כמה אוגדות עומדות לרשותו של האפיפיור?" מובן מאיליו שלא הייתה לו אפילו אחת, אבל האמונה הוכיחה את עצמה ככוח רב והביאה בסופו של דבר בשנת 1989, למיגור הכוחנות הסובייטית ואפשרה התחלה חדשה. אין ספק שלאמונה של האפיפיור היה תפקיד משמעותי בהכרעה. אני יכול לומר בוודאות, שגם כאן,  כמו במקרה של ליאו ה-1 וגרגוריוס ה-1 ניתן להבחין באותה הגדולה.

השאלה, אם במקרה הזה, הכינוי "הגדול" יתקבל או ידחה, תישאר בשלב זה פתוחה. יוחנן פאולוס השני, היה התגלמות האמונה והחסד האלוהי. בעת בה  הכנסייה נמצאת שוב במצוקה בגלל התפשטות הרוע, הוא לנו אות וסימן לביטחון ולתקווה..

יוחנן פאולוס היקר והקדוש, התפלל למעננו!

בנדיקטוס ה- 16.